ספר זה, הראשון בסדרה החדשה של 'אופקי מחקר', זיכה את מחברו בפרס ע"ש יצחק עקביהו לחקר השירה העברית והיידית לשנת תשס"ח.

ספר זה מציג ומדגים את השיטות העיקריות של צורות השירה העברית מהשירה התנ''כית, דרך הפיוט העברי הקדום, שירת ימי הביניים, שירת ההשכלה ועד לשירה העברית המודרנית. כל השיטות שלאחר המקרא תבעו דיוק מספרי לפי נורמות שעוצבו בהשפעת ספרויות אחרות, שלא ראו את החופש הריתמי המקראי כאפשרי בימיהן. בכל תקופותיה וצורותיה שלאחר המקרא לא קיבלה השירה העברית, למעט מקרים ספורים, את השיטה המורכבת והחופשית של תבניות הצליל והריתמוס המקראי. אף על פי כן, בלשונה (בניגוד לפרוזה העברית) היא נשענה לאורך הדורות על לשון המקרא.
הספר מביא סקירה שיטתית היסטורית של משקלי השירה העברית לדורותיה וכולל גם מחקר מסכם על נורמות החרוז העברי לשיטותיו מאז המצאתו לפני כאלף וחמש מאות שנה ועד ימינו. עיקרו של הספר הוא ניתוח היסטורי, והחרוז כלול במערכת הצורות, ואילו המחקר עליו ערוך בסדר ענייני-מורפולוגי. חותם את הספר מחקר על המעבר מן המבטא האשכנזי למבטא הישראלי, ה'ספרדי' לכאורה, ועל לשון המעבר ה'אַשְׁכְּסְפַרָדִית', שמאפייניה נמסרים כאן על יסוד תיאורה של שירת אורי צבי גרינברג. חיבור זה מצטרף אל שורת המחקרים בתאוריה של הספרות העברית מאת בנימין הרשב שראו אור בארץ ובעולם.

הספר ראה אור בסדרת ''אופקי מחקר'', בעריכת פרופ' אבידב ליפסקר