ספר זה מבקש לשרטט את חלקי תמונת ׳הסובייקט הכותב׳ של ש"י עגנון אשר כל אחד מהם נולד מן הדמיון הסכולסטי האגור בספריית התודעה גדולת הממדים שלו.

הספר זכה בפרס - ס. יזהר - 2017. פרקי הספר הם מקטעי מחשבה על מה שאינו בדיוני ואינו מומצא, והוא שקוע בקרקעית הכרוניקה המיתולוגית שברא עגנון ככתב זיכרון לקהילה היהודית ובעיקר לטקסטים הנעלמים שלה.

בספר זה מוצע דיון עקרוני בנושא הקשר בין הספרות העברית ומחשבת ישראל, אשר מצביע על מעמדם וחשיבותם של יסודות קבליים בארבעה מסיפוריו הקצרים של ש''י עגנון: האדונית והרוכל, המלבוש, אחות ועידו ועינם. הספר מראה כי מיצירותיו של עגנון עולות תפיסות דתיות עצמאיות ומק

חוברת זו היא חוליה נוספת ברצף של מסורת תרבותית ארוכה של חקר יצירת ביאליק ועגנון. מקצת מאמרי החוברת מושתתים על נורמות המחקר הקלאסי ביצירות הנדונות, ומקצתם משקפים תמורות מתודיות בחקר עגנון וביאליק.

פרקי הספר מוקדשים לבירור מידת השפעתה של הקבלה על ההלכה, התפילה והמנהג בישראל. הדיון חל גם על יחסם של חכמי ההלכה, והציבור עצמו באורחות חייו, לתופעה זו.

הספר כולל מאמרים המייצגים מחקרים ועיונים חדשים, מקוריים ומרתקים ביצירת עגנון, פרי עטם של בכירי החוקרים. בספר דוגמאות-מופת של מהדורות ביקורתיות, מוערות, עיונים בתורת הפרשנות, מחקרי לשון, חקר רבדיה העשירים והבלתי נדלים (כמו רבדיה הפסיכולוגיים והמית

התכתבות מרתקת במשך למעלה מ30- שנה (1977-1942) בין ההוגה והמבקר ברוך קורצווייל, לבין שני יוצרים גדולים בספרות העברית החדשה, הסופר ש"י עגנון והמשורר א"צ גרינברג.

הספרות העברית החדשה נבדקת באמצעות סיפורים של עגנון, מנקודת הראות של הבלשנות החדשה, תוך כדי ניצול שיטותיה לתיאור סגנונות.