תפיסה רווחת רואה בתפילה לוז הקיום הדתי. בעיני רבים אי אפשר להבין את משמעותה של התפילה ללא ההנחה שהיא פנייה לאל. יתר על כן גם תפילתם של מי שאינם מאמינים נתפסת כחיפוש דרך לאל. שאלות המפתח שמציג הספר הן : האם אמנם המתפלל, כל מתפלל, פונה בהכרח לאל? האם אכן המשמעות הדתית המיוחסת לתפילה היא הפשר היחיד שניתן להציע לתפילה.
הספר פצועי תפילה מבקש לבחון מחדש את ההנחות המטאפיסיות והדתיות העומדות ביסוד השיח על התפילה. לפיכך שאלות אלו מושהות מהדיון. זאת באמצעות התקת נקודת הכובד העיונית מהשאלות התיאולוגיות והמטאפיסיות הכרוכות בתפילה אל עבר הניסיון האנושי של המתפלל עצמו.
הספר לא מתמקד בהבנה תיאורטית של הניסיון האנושי בתפילה. הוא לא מציע תיאוריה חלופית לזו התיאולוגית. הוא מנסה לעקוב אחר המשמעות של התפילה בעולמם של המתפללים עצמם. כדי להתקרב לעולמם של מתפללים הספר מתמקד בתפילה כפי שהיא משתקפת בעולמה של הספרות העברית החדשה, בעיקר זו שמהעלייה השנייה ועד ימינו. ספרות זו מרבה לעסוק בתפילה ובמשמעויותיה . רוב רובה של יצירה זו מבטאת את עולמם של מי שמתנסים ב''מות האל'', היינו בעולם שבו האל שוב אינו רלוונטי. מהעיון בספרות זו עולה כי גם לאחר ''מות האל'' התפילה ממשיכה להתקיים. יתר על כן, הרפלקסיה הספרותית מניחה שהתפילה היא פנומן ראשוני בקיום, שאינו מותנה כלל ועיקר בשאלת הנמען של התפילה , האדם הוא יש מתפלל.
אכן, שאלת הנמען נותרת פתוחה: האם לתפילה יש בהכרח נמען? האם התפילה היא התמודדות עם שאלת הנמען? או שמא נמענה של התפילה הוא האדם המתפלל עצמו. בין כך ובין אחרת ספרות זו מצביעה על העובדה היסודית שהאדם הוא יש מתפלל. פצועי תפילה בוחן את משמעות התפילה בספרות העברית ומגלה כי התפילה היא בראש ובראשונה סירוב לקיים והכרה בכוח המתמיד של התקווה הגוברת על כובד העבר וההווה. האדם כיש מתפלל חורג מתנאי חייו, הוא יש בן חורין שפניו מוטות אל עבר העתיד. התפילה מגלמת חריגה וחירות זאת בצורה המובהקת ביותר.
פרקי הספר שזורים בניתוח מדוקדק של יצירות ספרותיות, ובעיקר שירה מבית הגנזים של הקיום היהודי בהווה. שורשיו של הספר נטועים ביצירות הספרות בנות הזמן אך אופקיו נוטים אל הבנה עמוקה וחדשה של הקיום האנושי עצמו, קיום המתגלם באפיונו של האדם כיש מתפלל.

הספר ראה אור בשיתוף עם מכון הרטמן

הספר התשעה עשר בסדרת ''פרשנות ותרבות''

בעריכת פרופ' אבי שגיא

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של כל אדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם כיצור חושב אינו מסתפק בעשייה, אדרבה, עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, והיא איננה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.
ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי, או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים ''פרשנות ותרבות'' עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים שייכללו בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות. סדרת הספרים כולה מתייחדת בניסיון להציע קריאה פרשנית חדשה ומאתגרת.