עיקרו של ספר זה במחשבה על הספרות, שֶכוחהּ הוא דווקא במה שעודף בה, במה שחומק מן הניסיון ללכוד אותו ולהכפיפו לקטגוריות מוכנות מראש: פוליטיות, אסתטיות או אחרות. ספר זה מבקש להעניק משקל יתר דווקא לאותו מטען עודף, שביר ונפיץ החורג מכל אפשרות למיצוי ולפרשנות מלאים. 'מחשבת העודפות' נבחנת בתנועת מלקחיים: מאגף אחד בתנועה למיפוי עודפות הלשון, שהיא חדורת הכרה כי דבר אינו מחוץ לטקסט וכי המציאות מתווכת תמיד בלשון. מאגף הפוך נבחן מושג העודפות מתוך מגמה שלא להסתפק בשרשרת המסמנים הלשוניים ובמובנם המקובל, אלא 'להציץ' אל עבר עודפות הדברים, להתחקות אחר גלישת המשמעות מעבר לשפת הכלי הלשוני האוצר את הייצוג של הממשות, הגוף והחומר. תנועת מלקחיים זו, שצירה הוא נקודת מגע־לא־מגע שבין הלשון לדברים, מבקשת לשהות במחיצתו של הקו החוצה שבין המילים לדברים, לגעת בממשות המעוצבת בטקסט בנגיעה 'שורטת' או 'חותכת', ולאתר את מוקדי המנעד החושי המתרחש בעת קריאתו. על קו מרידיאן זה של קריאת העודפות נשזרים תשעת פרקי הספר שייוּחדו לתשעה יוצרים בספרות העברית. כל אחד מאותם יוצרים ממוקם בצומת משמעותי בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית המודרנית במאה השנים האחרונות. אלה הם פרקי קריאה ומחקר ביצירתם של יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, יורם קניוק, מאיר ויזלטיר, חיים באר, נורית זרחי, אמיל חביבי בתרגומו של אנטון שמאס, חדוה הרכבי וסמי ברדוגו.

המחברת, פרופ' חנה סוקר־שווגר, היא חוקרת ספרות עברית מודרנית בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ספרה הקודם מכשף השבט ממעונות עובדים , יעקב שבתאי בתרבות הישראלית ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. במאמריה היא בוחנת יצירות בספרות העברית בזיקה לגישות תיאורתיות בנות זמננו. עורכת מכאן, כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית.