לר' דב בער פרידמן, "המגיד ממזריטש" (1772-1704), היה תפקיד מכונן בגיבוש החסידות, תנועת ההתחדשות המיסטית שהפכה לאחד הכוחות החשובים והמצליחים ביותר ביהדות המודרנית. ב"דיבור לאינסוף" אריאל אבן־מעשה פונה לדרשותיו של המגיד כדי להבין את מקומן של המילים בחוויה המיסטית. לטענתו, תורת השפה של המגיד היא המפתח להבנת התיאולוגיה המיסטית המופשטת שלו, ולחיי הדבקות ועבודת השם אליהם ביקש להוביל את תלמידיו. הספר בוחן את חײו של מיסטיקן מופנם זה על בסיס סיפורים, אגדות ומקורות היסטוריים שונים, ומבדיל את הדמות ההיסטורית מהדמות העולה מהמערך המורכב של מסורות טקסטואליות ומסורות בעל־פה שעיצבו את זכר המגיד ואת מורשתו.

אבן־מעשה מראה כיצד תפיסת השפה של המגיד ממזריטש עוצבה מתוך מפגשיו עם הבעל שם טוב (הבעש"ט), שמשנתו הציגה תפיסה רדיקלית של אימננטיות אלוהית. המגיד פירש את האימננטיות כחיוניות לשונית הפועמת ומהדהדת בחלל העולם. מתוך פרשנות זו פיתח המגיד את התפיסה שכל המילים האנושיות, בכל שפה, ואפילו בשימושים היומיומיים ביותר, יכולות להתקדש כאשר תוחזרנה למקורן האלוהי. בחינת הכתיבה ההגותית של המגיד ממזריטש מעמידה בפנינו את דמותו של הוגה חסידי יצירתי ומהפכני. מבחינות רבות, טוען המחבר, המגיד ממזריטש - ולא הבעש"ט - היה המייסד האמיתי של תנועת החסידות והמעצב הראשי של התיאולוגיה שלה.

אריאל אבן־מעשה הוא פרופסור במחלקה למדעי הדתות באוניברסיטת סטנפורד. בעבר שימש כחוקר מחשבת ישראל בהיברו קולג' בבוסטון, וכעמית מחקר במכון פרנקל ללימודי יהדות מתקדמים של אוניברסיטת מישיגן. את עבודת הדוקטורט כתב אבן־מעשה באוניברסיטת הרווארד, והוסמך לרבנות בבית מדרש הראל בירושלים. מחקריו עוסקים בתפקידה של השפה בהגות החסידית, בכתיבה החסידית המוקדמת, בהתחדשות המיסטיקה היהודית במאות התשע־עשרה והעשרים, בקשר בין רוחניות לחוק בהגות היהודית ובעיצוב אתיקה סביבתית מתוך מקורות ההגות היהודית.