ספר רביעי בסדרת פרשנות ותרבות בעריכת פרופ' אבי שגיא
הספר שלפנינו מציע את התזה שלפיה תורת המונאדות של לייבניץ היא מודל לפרדיגמות מרכזיות במודרניזם של המאה העשרים. הוא מדגים את ממצאיו בתחומו של הרומן המודרניסטי , המיוסד על פואטיקה מונאדולוגית.
תורת המונדאות של לייבניץ רואה את המציאות כמורכבת מאין-סוף עצמים תודעתיים, בלשונו של לייבניץ&mdash, מונאדות. כל מונאדה היא ישות אוטרקית, ללא זיקה אל זולתה. עם זאת כל מונאדה היא מקרוקוסמוס של המציאות כולה, שכן היא משקפת אותה, ואולם שיקוף זה הוא פרספקטיבי בלבד המטפיזיקה המונאדולוגית מציעה תפיסת מציאות פרספקטיביסטית, אינדיווידואליסטית ופלורליסטית. ההתאמה בין המונאדות מושגת על ידי ''ההרמוניה הקבועה מראש'', שנקבעה בידי מונאדת-האל, המונאדה היחידה שנקודת המבט שלה אינה יחסית אלא מוחלטת .
בניתוח מקורי ומעמיק מראה המחברת כי המודרניזם מיוסד על ארבעה צירי מעבר מרכזיים: מעבר מתפיסת אדם דיכוטומית של גוף-נפש לתפיסת אדם כתודעה, מעבר מתפיסת אמת מוחלטת לתפיסת אמת יחסית ופרספקטיביסטית, מעבר מפרדיגמה מאחדת להכרה בביזור וב''רב-קוליות'' ומעבר מראליזם לאונטולוגיה פנומנלית, תלוית-הכרה, וכי צירים אלה מצויים בזיקה עמוקה, אם כי לא אסכולאית, עם האונטולוגיה המטפיזית של לייבניץ.
רחל אלבק- גדרון מוכיחה כי ביסודו של הרומן המודרניסטי בכלל והרומן של ''זרם התודעה'' בפרט, מונחת תשתית מונאדולוגית. כך למשל רומן זה מחליף דמויות במרכזי-תצפית, מארגן את הזמן והמרחב במונחים תודעתיים ויחסיים, ומחליף זיקות סיבתיות ביחסי התאמה.
הניתוח העשיר שהספר מציע מלמד על הזיקה המורכבת שבין השיח הפילוסופי לספרותי. הספר מראה כי תורת המונאדות והמודרניזם של ראשית המאה העשרים משאילים זה לזה את תכונותיהם הייחודיות: נקודת המבט המודרניסטית מדגישה בתורת המונאדות פנים יחסיים, מבוזרים ואולי פסימיים, ואילו תורת המונאדות מאפשרת למצוא מודל אחדותי וממשמע לאופיו המסוים של הביזור המודרניסטי הייחודי.

סדרת ''פרשנות ותרבות''

בעריכת פרופ' אבי שגיא

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של כל אדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם כיצור חושב אינו מסתפק בעשייה, אדרבה, עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, והיא איננה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.
ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי, או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים ''פרשנות ותרבות'' עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים שייכללו בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות. סדרת הספרים כולה מתייחדת בניסיון להציע קריאה פרשנית חדשה ומאתגרת.